החזקת סכין, גז מדמיע או שוקר חשמלי

החזקת סכין, גז מדמיע או שוקר חשמלי

עבירת החזקת סכין או אגרופן שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין היא עבירה התנהגותית, המטילה על הנאשם את נטל השכנוע להוכיח במאזן ההסתברויות כי החזיק בהם למטרה כשרה.

האיסור הפלילי על החזקת אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו של אדם מעוגן בסעיף 186(א) לחוק העונשין, והעונש המרבי הקבוע בצדו הוא חמש שנות מאסר. היסוד העובדתי של העבירה מורכב משלושה רכיבים: (1) החזקה; (2) של סכין או אגרופן; (3) מחוץ לתחום ביתו או חצריו של הנאשם. היסוד הנפשי הנדרש הוא מחשבה פלילית מסוג מודעות לטיב המעשה (ההחזקה) ולקיום הנסיבות (היות החפץ סכין והימצאותו מחוץ לבית או לחצר).

הגדרת "סכין" ו"אולר" בחוק

סעיף 184 לחוק העונשין מגדיר "סכין" ככלי בעל להב או כלי אחר שמסוגל לדקור או לחתוך. חפץ דו-שימושי (כגון מצית המשלב סכין או סכין יפנית המשמשת לעבודה) אינו מאבד את זהותו כסכין בשל שימושיו הנוספים. מנגד, "אולר" מוגדר כסכין מתקפלת שאורך להבה אינו עולה על 10 ס"מ ושלא ניתן להפכה לסכין שלהבה קבוע. לגבי אולר קיימת חזקה חוקית בסעיף 186(ב) כי החזקתו היא למטרה כשרה, למעט במוסדות חינוך או מקומות המפורטים בתוספת השנייה.

היפוך נטל הראיה ומידת ההוכחה של "מטרה כשרה"

סעיף 186(א) קובע חזקה משפטית המעבירה את נטל השכנוע אל כתפי הנאשם. משהוכיחה התביעה מעבר לספק סביר את יסודות ההחזקה מחוץ לבית ומודעות הנאשם, על הנאשם להוכיח כי החזיק בסכין ל"מטרה כשרה". בהתאם להלכת בית המשפט העליון, מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם להוכחת מטרה כשרה היא של מאזן ההסתברויות (כמקובל במשפט האזרחי), ואין די בהעלאת ספק סביר בלבד.

מהותה של "מטרה כשרה" וטענת הגנה עצמית

"מטרה כשרה" מוגדרת בפסיקה כהחזקה שאינה לצרכי ביצוע עבירה אחרת כלשהי, ויש הגורסים כי נדרש שההחזקה תהיה בתום לב ולמטרה ראויה המצדיקה אותה חרף האיסור הכללי (כגון לצרכי עבודה יומיומית, קמפינג או חיתוך מזון). הנאשם נדרש לספק הסבר קונקרטי ומשכנע לגבי מטרת ההחזקה במועד ובמקום הספציפיים שבהם נתפס. טענה להחזקת סכין לצורך "הגנה עצמית" או כאמצעי לפתרון סכסוכים נדחתה בעקביות בפסיקה ואינה נחשבת למטרה כשרה.

רציונל העבירה ומדיניות הענישה

עבירת החזקת הסכין היא עבירת מנע שנועדה להילחם ב"תת-תרבות הסכין" ובנגע האלימות הגואה ברחובות. מטרת האיסור היא להקטין את הסיכוי לשליפת סכין זמינה ברגע של התלקחות רוחות או סכסוך ספונטני, דבר שעלול להוביל לתוצאות קטלניות. בתי המשפט עומדים על החומרה היתרה שבהחזקת כלי משחית אלו ברשות הרבים ומתווים מדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה, הכוללת ככלל הרשעה פלילית ועונשי מאסר (לעתים מאסר בפועל ולעתים מאסר לריצוי בעבודות שירות), תוך העדפת האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם.

שימוש בגז פלפל, גז מדמיע או שוקר חשמלי

מנגד, החזקת גז פלפל או גז מדמיע מותרת על פי דין, בתנאי שהמשקל הנקי של המיכל אינו עולה על 30 גרם וריכוז החומר הפעיל בו אינו עולה על 2%. בתי המשפט מכירים בכך שאזרחים רוכשים ומחזיקים בגז פלפל לצורך הגנה עצמית ותחושת ביטחון אישי. בניגוד לחפצים אסורים או כאלו הדורשים הוכחת מטרה כשרה (כמו סכין או אגרופן מחוץ לבית), לגבי פריטים אלו לא חל איסור רכישה או החזקה כללי.

השימוש בגז פלפל או גז מדמיע על ידי אזרחים מותר לצורך הגנה עצמית מיידית מפני תקיפה שלא כדין המציבה סכנה מוחשית. חשוב לציין גם, כי השימוש מותר על ידי אנשי חוק וביטחון לצורך השתלטות על חשוד המפגין התנגדות אקטיבית ואלימה או בעת התפרעויות, וזאת בכפוף לחובת אזהרה מוקדמת ואיסור שימוש מול התנגדות פסיבית.

בנוגע לשוקר חשמלי, ניתן למכור אותו בחנויות בישראל, והחזקתו לצרכי הגנה עצמית אינה טעונה רישיון. עם זאת, קיימים תנאים ברורים לחוקיותו: ברמת השימוש – אסור לעשות בו שימוש אקטיבי למטרות תקיפה או פשיעה; ברמת המכירה והיבוא – המכשיר חייב לעמוד בדרישות התקן הרשמי של מכון התקנים הישראלי.

סיכום

עבירת החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין היא כלי מניעתי מרכזי במאבק באלימות ברחובות. משהוכח כי אדם החזיק סכין מחוץ לביתו, קיימת חזקה כי ההחזקה אינה כדין, והנטל עובר אליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי החזיק בה למטרה כשרה, כאשר הגנה עצמית אינה מוכרת ככזו. מנגד, השימוש בגז מדמיע, גז פלפל או שוקר מותר לצרכי הגנה עצמית.