סייג ההגנה העצמית במשפט פלילי

באילו תנאים ההגנה העצמית תפטור מאחריות פלילית? בעוד שהחוק מכיר בזכות להגנה עצמית, בפועל ישנם תנאים שחייבים להתקיים על מנת לקבל פטור מאחריות פלילית. במאמר זה נסקור בהרחבה את סייג ההגנה העצמית ואת התנאים הנחוצים להתקיימותו.

סעיף 34י לחוק העונשין, שכותרתו "הגנה עצמית", קובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית במקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". 

במילים אחרות, בהתקיים התנאים לקיומו של סייג ההגנה העצמית, לא יישא הנאשם באחריות פלילית. נטל ההוכחה לקיומו של הסייג לאחריות הפלילית חל על הנאשם, ומספיק לנאשם להוכיח רק ספק סביר לקיומו של הסייג כדי לא לשאת באחריות פלילית.

במקרה שבו קיימת רק "קרבה" לתחולת הסייג, הנאשם יישא באחריות הפלילית, אך בית המשפט יהיה רשאי להתחשב בכך בקביעת מתחם העונש. בהקשר של עבירות ההמתה, נקבע כי חריגה "במידה מועטה" מתחולת חלק מהסייגים, וביניהם סייג ההגנה העצמית, תוכר כנסיבה של אחריות מופחתת.

ראוי לציין כי בהתאם לסעיף 34טז לחוק העונשין, שכותרתו "חריגה מן הסביר", סייג האחריות הפלילית לא יחול כאשר מעשה ההגנה העצמית לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה. מעבר לכך שמעשה ההגנה העצמית צריך להיות סביר, כדי שיחול הסייג צריכים להתקיים שישה (6) תנאים מצטברים (ע"פ 4784/13 סומך נ' מדינת ישראל (נבו 18.2.2016); להלן: "עניין סומך").

עניין סומך התרחש בשנת 2009 ועסק בירי למוות (שלושה כדורים) שביצע סומך במכרו על רקע טענות להטרדה אובססיבית של אשתו. לאחר הרשעה בהריגה בבית המשפט המחוזי, זוכה סומך בבית המשפט העליון מחמת הספק, כשהשופטים הכירו באפשרות שפעל מתוך הגנה עצמית בשל תחושת איום מיידית על חייו וחיי בני משפחתו מצד המנוח שהיה חמוש במנעול הגה. בעניין סומך נדון בהרחבה סייג הגנה העצמית, וששת התנאים הנחוצים להתקיימותו.

התנאים להתקיימותו של סייג ההגנה העצמית

1. התנהגות הנאשם צריכה להיות בגדר מעשה שנועד להדוף תקיפה שלא כדין. בהקשר של תנאי זה, המונח "תקיפה" רחב יותר ממשמעותו בחוק העונשין, ויכול לכלול גם איומים שנשקפת מהם סכנת פגיעה מיידית במאוים. כדי שיחול התנאי, התנהגות המתגונן צריכה להיות הגנתית, כלומר כזו שהודפת את ההתקפה, ולא התנהגות התקפית.

2. קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של האדם המתגונן או של זולתו. על מנת שהסכנה תחשב למוחשית עליה להיות סכנה ממשית שקיימת הסתברות גבוהה שתתממש, ולא סכנה תאורטית או רחוקה.

3. מיידיות. התנאי של המיידיות, בוחן שתי נקודות זמן – את תחילת מעשה ההגנה ואת סופו. על מעשה ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליו להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה ההתגוננות על מנת להדוף את התקיפה.

4. נחיצות. דרישת הנחיצות נבחנת בשני אופנים: נחיצות איכותית, בגדרה נבחנת השאלה האם עמדו לפני הנתקף חלופות נוספות, פוגעניות פחות, לשם הדיפת התקיפה. כך למשל, אם די בירי אזהרה לאוויר לשם הדיפת התוקף ונטרול הסכנה, יחשב הירי בגופו כבלתי-נחוץ מבחינה איכותית; ונחיצות כמותית, בגדרה נבחנת מידת הכוח שהפעיל הנתקף. כלומר, אם היה די בירייה אחת בלבד לשם הדיפת התוקף ונטרול הסכנה, תוכר סדרה של מספר יריות כבלתי נחוצה מבחינה כמותית.

   בעניין סומך נדונה בפרט התקיימותו של תנאי הנחיצות. בעניין זה הכיר בית המשפט בירי של שלושה כדורים לעבר פלג גופו העליון וראשו של המנוח ככזה שמקיים את תנאי הנחיצות. בית המשפט ציין כי "אין לצפות מן הנתקף למצות דרכי פעולה חלופיות, פחות פוגעניות, אם כרוכה בכך החמרה משמעותית של הסכנה לאינטרס הלגיטימי, ולפיכך גם אין לראות באי-מיצוי אפשרויות מסכנות שכאלה שלילה של נחיצות המעשה".

   בית המשפט קבע כי המעשה היה נחוץ בשים לב למרחק הקצר בין המתגונן למנוח; לקצב התרחשות הדברים המהיר; ולסכנה המיידית והמוחשית. וכי במצב דברים זה, ירי לאוויר או לפלג הגוף התחתון – שסיכוייו לנטרל את הסכנה נמוכים יותר בהשוואה לירי לעבר מרכז הגוף – היה "הימור" גדול מדי, שהמתגונן לא היה נדרש לעשותו.

   מעבר לכך ציין בית המשפט, כי אין להתעלם ממימד הדחיפות והבהילות וכי "יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל-כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן" (פסקה 75, עניין סומך).

5. מידתיות. באשר לתנאי המידתיות, הפרופורציה, הדרישה היא לקיומו של יחס הולם בין הנזק הצפוי מפעולות ההגנה של המתגונן לבין הנזק שהיה צפוי מפעולות התוקף. בפסיקה נקבע כי הפעלת כח מגן קטלני מוצדקת גם כשהסכנה לנתקף אינה מוות אלא נזק גופני חמור (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (בנבו 25.10.06)).

6. מקורו של מעשה ההגנה הוא לא בהתנהגות פסולה של הנאשם. "התנהגות פסולה" מתייחסת למצב שבו ההתקפה היא תולדה של מעשה התגרות או מעשה פסול אחר אשר הוביל לתקיפתו של זה הטוען להגנה עצמית. במצבים אלה אין הצדקה לראות במותקף כמי שהותקף על לא עוול בכפו וכמי שההתקפה הפתיעה אותו, ולא לתרחיש זה נועדה ההגנה שבחוק.

כך למשל, בת"פ (מחוזי ב"ש) 80055-01-19 מדינת ישראל נ' בורובסקי (נבו 25.7.2019), ציין בית המשפט כי התנהגות של אדם שפונה אל אדם אחר, אותו הוא לא מכיר, בשאלה האם הוא מוכר סמים, ולאחר מכן מתחיל להתעמת איתו מדוע הוא לא מוכן למכור לו סמים, כשבהמשך העימות הפך קולני, מילולי ופיזי עשויה להיחשב כ"התנהגות פסולה".

לסיכום, על מנת שיחול סייג ההגנה העצמית, מעשה ההגנה העצמית אסור שיחרוג מן הסביר ועליו לעמוד בשישה תנאים: הראשון, התנהגות הנאשם היא בגדר מעשה שנועד כדי להדוף תקיפה שלא כדין; השני, קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של האדם המתגונן או של זולתו; השלישי, מיידיות; הרביעי, נחיצות; החמישי, מידתיות (פרופורציה); והשישי, שמקורו של מעשה ההגנה הוא לא בהתנהגות פסולה של הנאשם.